סהר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ

החלטה

בפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ דניאל דמביץ אשר דחה את בקשת המערער לבטל את עיכוב יציאתו מן הארץ.

נגד המערער ניתן פס"ד אשר הוגש לביצוע בתיק ההוצל"פ. תיק ההוצל"פ נפתח בשנת 1992.

למערער טענות שונות בגין תוקפו של פסק הדין שניתן נגדו ובגינם הגיש המערער או מתכוון להגיש בקשה לביטול פסק הדין.

בבקשה שהגיש המערער לרשם ההוצל"פ העלה הוא את טענותיו לענין תוקפו של פסק הדין ובד בבד טען עוד כי לא בוצעה לו מסירה של האזהרה בלשכת ההוצל"פ וכן טען (אף אם לא בפה מלא – לפי האמור בהחלטת כב' הרשם) שהוא תושב חו"ל. לטענת המערער השארת תושב חו"ל בארץ, שלא מתלווית לה מטרה של גביית החוב באמצעות נכסים קיימים בארץ, פסולה בהתאם להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובהתאם לפסיקה העוסקת בעיכוב יציאה מן הארץ של תושבי חוץ. לפיכך עותר הוא לבטל את החלטת כב' הרשם אשר הורה על עיכוב יציאתו מן הארץ עד לפרעון החוב או הבטחת פרעונו.

המשיב טוען כי אין להתערב בהחלטת כב' הרשם שאיזן נכונה בין זכותו של המשיב לגבות את חובו לבין זכותו של המערער לחופש תנועה. לטענתו מדובר בפסק דין שניתן לפני כ- 24 שנים שבהם לא שילם המערער מאומה ועתה משנתפס בצו עיכוב יציאה מן הראוי לבטל רק לאחר תשלום החוב או הבטחת פרעונו. המשיב אף הציע דרך לפרעון חלק מהחוב והבטחת יתרת החוב.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי למסקנה כי בהתחשב בנתונים אותם המציא המערער היינו:

א. יציאה מן הארץ ביום 14.9.88 וחזרה אליה פעם ראשונה ביום 16.7.09.

ב. ביקורים נוספים בארץ של שבועיים בלבד כל אחד (עוד 4 ביקורים ובסה"כ 5 פעמים מאז יציאתו בשנת 1988).

ג. היות של המערער תושב קבע בעל "גרין קארד" בארה"ב.

ד. חשבונות צריכה של חברת הגז והכבלים על שמו של המערער במדינת קונטיקט בארה"ב.

יש בהם כדי ללמד שמדובר במערער שמקום מושבו הקבוע הוא ארה"ב ולא ישראל. מסיבות אלה קבע גם כב' הרשם כי יש לשנות את מועד המסירה שהיה רשום בתיק ההוצל"פ מיום 18.2.92 ליום 2.4.13 (היום בו הוגשה הבקשה שעליה ניתנה החלטה נשוא ערעור זה). כב' הרשם קבע כי לפי הנתונים שהומצאו לא יתכן שבוצעה מסירה ביום 12.2.92 שכן המערער לא היה כלל בארץ.

כידוע, הפסיקה לגבי עיכוב יציאה מן הארץ של מי שאינו תושב ישראל ומרכז חיו אינו בארץ (היום ניתן לקבוע לפי הנתונים שהומצאו שכבר בעת פתיחת תיק ההוצל"פ המערער לא היה תושב ישראל, על אף שהוא מחזיק באזרחות ישראלית), קובעת כי עיכוב היציאה אינו בגדר ענישה או לחץ שמופעל על החייב כדי לשלם את החוב. עיכוב היציאה אפשרי אם באמצעותו ניתן יהיה לגבות את החוב מנכסים או כספים המצויים בארץ ולא ניתן יהיה להגיע אליהם אם החייב לא יהיה בארץ. הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ כאשר מדובר במי שמרכז חיו אינו בישראל מותרת רק אם באמצעות אמצעי זה ניתן יהיה לגבות את החוב בדרך של מימוש נכסים או כספים הקיימים בארץ. בנדון דנן, כאמור, מדובר במי שמרכז חיו בארה"ב כבר כ- 24 שנים. לכאורה על פי הדברים נראה כי כבר בעת הגשת התביעה המערער לא התגורר בארץ. אמנם צדק כב' הרשם כי אין זה בסמכותו לבטל פסקי דין, וככל שהמערער חפץ בביטול פסק הדין עליו להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט שנתן את פסק הדין, ואולם לעובדה זו יש לתת משמעות בשאלת ביטולו של צו עיכוב היציאה מן הארץ. לכל האמור יש לצרף את העובדה, שלא במחלוקת, לפיה, המערער נתבע בתיק כמי שערב לחוב של אחר ולא כמי שקיבל בפועל מהמשיב את הכספים הנתבעים.

לאור כל האמור, אין מקום להשארת צו עיכוב היציאה מן הארץ בתוקף ואני מורה שהוא יבוטל עם ולאחר שהמערער ישלם למשיב סך של 15,000 ₪ על חשבון החוב. בענין זה יש לציין שלפי תגובת המשיב, שלא הוכחשה על ידי המערער, הוא הסכים לשלם סך של 5,000 ₪ על מנת לבטל את עיכוב היציאה.

התוצאה היא איפוא שהערעור מתקבל במובן זה שאם ולאחר שהמערער ישלם סך של 15,000 ₪ על חשבון החוב יבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות וסכום ההפקדה יוכל להוות חלק מאותם 15,000 ₪ שעל המערער לשלם.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מההחלטה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, כ' אייר תשע"ג, 30 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: